בינואר 1942 התכנסו פקידים בכירים בממשל הנאצי בבית־אחוזה מפואר לגדת אגם ואנזֶה, ודנו בגורלם של יהודי אירופה. עם זאת, בניגוד לדעה המקובלת, ההחלטה על הפתרון הסופי לא התקבלה בוועידה, ומטרת הדיונים שנערכו בה היתה בעיקר לתאם בין המשרדים שעסקו בנושא. מסיבה זו לא נכחו באירוע מנהיגי המפלגה הנאצית (היטלר, גֶרינג, גֶבֶּלס ודומיהם), ובעל התפקיד החשוב ביותר בה היה רָיינהארד הָיידריך, מפקד המשרד הראשי לבטחון הרָייך (RSHA). חשיבותה של הוועידה נעוצה בעיקר בפרוטוקול שלה, שעותק ממנו נשמר באורח מקרי ונפל בידי בעלות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. הפרוטוקול, החושף את קיומה של תוכנית מסודרת להביא למותם של כל יהודי אירופה, שימש הוכחה ניצחת לכך שהשואה תוכננה מראש בדרגים הגבוהים של הממשל, ולא היתה צירוף של יוזמות מקומיות, כפי שניסו לטעון אחדים מבכירי הנאצים. בשנת 1992 הוסב הבית למוזיאון ומרכז מחקר (Haus der Wannsee Konferenz), העוסק בגורמים שהובילו לוועידה ובתוצאותיה. התצוגה, שעברה חידוש ורענון בשנת 2019, עוסקת בהתגבשות רעיון "הפתרון הסופי" בתוך האידיאולוגיה הנאצית, במהלכים שהביאו לוועידה ובתוצאותיה הנוראיות. גולת הכותרת היא חדר הוועידה עצמו, שבו מוצגים בצורה ברורה המשתתפים בוועידה, תפקידיהם וגורלם, ומעניין גם לראות את התצוגה העוסקת בקשיים שנערמו בפני שימור הזיכרון והקמת מרכז המידע אחרי 1945. התצוגה עושה שימוש נרחב באמצעים חזותיים וקוליים ומלווה בדברי הסבר מפורטים בגרמנית ובאנגלית. בכניסה תוכלו לקבל דף מידע במגוון שפות, בהן גם עברית, וניתן גם לקבל תרגום לעברית של הפרוטוקול, ולקרוא (ברחבה שבכניסה) סיכום בעברית של הוועידה ותוצאותיה. כדאי לבקר גם בגינה שמאחורי הווילה, שם תוכלו לצפות על האגם, ולחוש את הניגוד בין הנוף השליו לבין הדיונים מקפיאי־הדם שנערכו בפנים. בשכונת ואנזֶה התגוררו בעיקר תעשיינים ובנקאים, בני האליטה הברלינאית, בהם גם מספר יהודים; במרחק הליכה מבית הוועידה שוכנת וילה ליברמן (Villa Lieberman), ביתו של הצייר היהודי מקס ליברמן, שהוסב למוזיאון העוסק בו וביצירתו. בווילה יש גם גן נפלא וחצר אחורית ירוקה המשקיפה על האגם.

תחנת הרכבת בפרבר האמיד גרוּנֶוואלד (Grunewald) טובלת בנוף שליו, שאינו מסגיר את הזוועות שהתרחשו כאן תחת השלטון הנאצי. התחנה, ששימשה אז בעיקר מסוף לרכבות־משא, היא אחת משלוש שדרכן הובלו 55,000 מיהודי ברלין אל מחנות הריכוז וההשמדה. היהודים רוכזו בתחנות איסוף ברחבי העיר ואז הוצעדו או הובאו במשאיות לגרוּנֶוואלד והועלו על רכבות משא לגטאות בפולין, לאושוויץ וליעדים נוספים. ב־1998 הוסב רציף 17 (Gleis 17), שממנו יצאו המשלוחים, לאתר זיכרון ליהודי ברלין. לאורך הרציף, משני צדיו, הוצבו 186 לוחות מתכת המייצגים את 183 המשלוחים המתועדים שיצאו מברלין (ועוד שלושה לוחות לזכר המשלוחים שלא נרשמו). הלוחות מסודרים בסדר כרונולוגי סביב הרציף, ועל כל לוח חרותים תאריך המשלוח, מספר היהודים שנשלחו והיעד. ההליכה לאורך הלוחות, מעל המסילה שלאורכה נִטעו עצים, היא חוויה מצמררת – בייחוד כשמגיעים לסוף הסיבוב ורואים שאפילו במרץ 1945, כשהמלחמה כבר היתה אבודה מזמן, עדיין נשלחו יהודים למחנות. בקצה הרציף קבוע שלט זיכרון, שהוצב במקור בידי עמותת נפגעי הנאצים בשנת 1973, ובו כתוב בעברית ‘לזכרון קורבנות השואה’ ומסופר בגרמנית על עשרות אלפי היהודים שנשלחו מברלין למחנות המוות. בשנת 1991, עוד לפני שהרכבת הגרמנית יזמה את האנדרטה הראשית באתר, החליטה מועצת הרובע להנציח את הזוועות שהתרחשו כאן. התוצאה היתה אנדרטה מאסיבית, הניצבת עד היום מחוץ לתחנה, לצד הכביש העולה אל הרציף: גוש בטון באורך 18 מ’ ובו חצובות דמויות אדם הממחישות את החלל הריק שהותירו מאחוריהם היהודים שנשלחו למחנות. באי־התנועה שמול הכניסה לתחנה יש עוד שני אזכורים לזוועות שהתרחשו כאן – לוח זיכרון שהוצב באתר כבר ב־1987, ביוזמתה של קבוצת נשים מקומית, ומקבץ של עצי לבנה צפוני (בגרמנית Birken) שהובאו מאושוויץ־בירקנאו וניטעו כאן ב־2012.

הנסיך קרל, בנו הצעיר של מלך פרוסיה, היה גנרל אמיץ ופטרון של האמנויות - תכונה הניכרת בשלוֹס גליניקֶה (Schloss Glienicke), הטירה שהוקמה עבורו ב־1825, ובגנים המקסימים שסביבה. קרל פרידריך שינקֶל תכנן את הטירה במתכונת של וילה איטלקית, וכיום היא משמשת מוזיאון לרהיטים ולשטיחים מהתקופה; אבל כמו בארמונות אחרים באזור, גם כאן מחוויר חלל הפנים לעומת הגן המטופח, יצירת מופת של אדריכל הנוף פטר יוֹזֶף לֶנֶה. בגן, הפתוח למבקרים ללא תשלום (פנו שמאלה לאחר המעבר בשער הארמון), משתלבים עצים ומדשאות בנוסח האנגלי בהרבה סידורי פרחים צבעוניים, פסלים ועתיקות. עם פינות־החמד נמנים מזרקת האריות (Löwen-Fontäne) היפהפייה, שהאריות המוזהבים לצדיה היו מתנה ממשפחת מֶדיצ’י; חצר המנזר (Klosterhof), שבה משולבים שברי עתיקות מאיטליה, מהתקופה הביזנטית ומימי הביניים; הקזינו (Casino), ביתן־אירוח ציורי המשקיף אל האגם; והביתן העגול גרוֹסֶה נוֹיגירדֶה (Grosse Neugierde), שבבסיסו שבכת־זהב עתירת פרטים, ובגגו תומכים עמודים דוריים. מומלץ מאוד לטפס לביתן, המשקיף לנוף נאה של גשר גליניקֶה וגדות הנהר האפֶל. |המסגרת|המרגלים שעברו על הגשר גשר גליניקֶה (Glienicker Brücke) משנת 1907 נסגר לתנועה ב-1952, מכיוון שמעברו האחד שכנה מערב ברלין הדמוקרטית ובאחר - פּוֹטסדאם שבמזרח גרמניה הקומוניסטית. לאחר הקמת חומת ברלין נבחר הגשר, בזכות בידודו היחסי ושדה הראייה הרחב, כאתר מועדף לחילופי מרגלים וסוכנים בין המעצמות. החילוף הראשון בוצע כבר ב-1962, ובשנים הבאות צעדו על הגשר עוד רבים וטובים, בהם אסיר ציון נתן שרנסקי (שעבר כאן אל החופש בשנת 1986). עם זאת, לפרסומו הרב ביותר זכה הגשר לא בגלל המרגלים האמיתיים, אלא בזכות התפקיד שמילא בספרים ובסרטים, בהם רומן הריגול |הנטה|כל אנשי סמיילי|סנטה| מאת ג'ון לה קארֶה והסרט |הנטה|גשר המרגלים|סנטה| בכיכובו של טום האנקס.

מרכז המידע ב-Café Haberland הוא גם נקודת המוצא למסלול, וכבר ביציאה ממנו תראו את השלט הראשון. פנו שמאלה ושוב שמאלה, ואז חצו את הרחוב הראשי Grunewald Str אל כיכר בוואריה (Bayerischer Platz), לבו של הרובע. בכיכר יש שלט גדול המראה את מיקום השלטים ברובע, וסביבה הוצבו שישה מתוכם. הקיפו את הכיכר עד פינת Landshuter Str, שם הוצב על קיר בניין לוח זיכרון במקום שבו התגורר הפסיכולוג היהודי אֶריך פְרוֹם, מחבר הספר אמנות האהבה. בפינה הבאה פנו ימינה ל-Aschaffenburger Str ושוב ימינה ל-Haberland Str, הקרוי על שם אדריכל הרובע. ברחוב זה התגורר היהודי המפורסם ביותר ברובע, אלברט איינשטיין; ביתו המקורי נהרס, אבל במקום שבו עמד (ליד בית מס’ 8) יש שלט זכוכית הכולל סיפורים ותמונות מהשנים הארוכות שבילה הפיזיקאי הנודע בברלין. בפנייה הבאה פנו ימינה ל-Landshuter Str והמשיכו עד שתראו על בית משמאל ציור קיר של כיכר בוואריה כפי שנראתה בימי תהילתה. פנו שמאלה והמשיכו אל מעבר מוצל שיוביל אתכם ל-Münchner Str, שם פנו ימינה, ולאחר כמאה מ’ תראו אנדרטה לבית הכנסת של מינכנֶר שטראסֶה. בחצר שמאחורי האנדרטה עמד בית כנסת אורתודוכסי משנת 1909, שנפגע אמנם בהפצצות, אולם נהרס לחלוטין רק ב־1956, במסגרת הבנייה מחדש של הרובע. בבית הספר היסודי (הלא יהודי), שהוקם על חורבות בית הכנסת, מתקיימת מאז 2004 יוזמה ייחודית ומרגשת לשימור זיכרון השואה. תלמידי כיתות ו’ בבית הספר נפגשים מדי שנה עם ניצול שואה, ולאחר המפגש בוחרים יהודי שהתגורר ברובע ונספה בשואה, מכינים מצגת על חייו וגורלו, ואז כותבים את שמו בכתב ידם על לבֵנה; מדי שנה, במסגרת טקס לזכר השואה, מוסיפים התלמידים את הלבֵנים החדשות לחומת הזיכרון (Denk-Stein-Mauer), ההולכת ונבנית בחצר בית הספר. את חומת הזיכרון, התוצאה המצמררת של המיזם המרשים, אפשר לצלם דרך הגדר (שם יש גם הסברים על המיזם), ובשעות הלימודים ניתן גם להיכנס לחצר עצמה (אם כי מומלץ לבקש רשות מאחד המורים). מבית הספר לכו עד הרחוב הראשי, חצו אותו בזהירות והמשיכו ישר אל גינה קטנה שמעברה האחר ניצב בית מגורים מרשים (Apostel-Paulus-Str 18); הבית, שנבנה ב־1909, הוא אחד הבודדים ברובע שלא נהרסו בהפצצות. בגינה פנו ימינה ואז שמאלה, אל Salzburger Str, ולכו עד סוף הרחוב. מולכם תראו את מגדל הפעמון של בית העירייה של שֶנֶבֶּרג (Rathaus Schöneberg); חצו את הכביש לרחבת בית העירייה (שם מתקיים בימים שבת וא’ שוק פשפשים קטן) והקדישו כ־20 דקות לתערוכה העוסקת ביהודי הרובע, באולם פנימי של המבנה. חצו את הרחבה אל פארק רודולף וילדֶה (Rudolph-Wilde-Park), רצועה ירוקה שנותרה מהביצה שהשתרעה כאן לפני הפיתוח של שֶנֶבֶּרג. על הפארק חולשת מזרקת האייל (Hirschbrunnen), המעוטרת באייל מוזהב (סמל העיר שֶנֶבֶּרג). תחנת האוּ־בּאן Rathaus Schöneberg, נקודת הסיום של הסיור, ממוקמת ממש בלב הפארק - אבל כדי לא להפריע את שלוות התושבים הועברה הכניסה לתחנה למפלס גבוה יותר, על הגשר. טפסו במדרגות אל הגשר ובטרם תיכנסו לתחנה הציצו על המשך הפארק, שם משתרעת בריכת ברווזים קטנה ומקסימה.*סמסלול*

ראטהָאוּס שֶנֶבֶּרג (Rathaus Schöneberg), שנבנה בשנים 1911-14, איבד את מעמדו כבית עירייה ב־1920, כשהעיר העצמאית שֶנֶבֶּרג הפכה לשכונה של ברלין, והיה כנראה נעלם לחלוטין מספרי ההיסטוריה וממדריכי התיירים אלמלא חלוקת ברלין. בעלות הברית, ששלטו במערב ברלין, נזקקו למבנה שישמש בית עירייה, כי המבנה הרשמי העתיק נותר במזרח; בית העירייה של שֶנֶבֶּרג, שהיה בסקטור האמריקני, וכמעט לא נפגע בהפצצות, היה בחירה מתבקשת. כסמל לברית האנטי־קומוניסטית שנרקמה בין ארה”ב לבין מערב גרמניה, הותקן ב־1950 במגדל שבראש המבנה העתק מוגדל של ‘פעמון החירות’ המפורסם בפילדפיה. הפעמון, השוקל כעשרה טון, מעוטר במשפט “שבעולם זה, בחסד האל, תיוולד מחדש החירות” ומצלצל מדי יום בשעה 12:00. עם זאת, בית העירייה נודע בעיקר בזכות הביקור שערך בו נשיא ארה”ב, ג’ון פ. קנדי, ב־26 ביוני 1963, ובזכות נאומו המפורסם באותו אירוע. קנדי, שהגיע לביקור־בזק בעיר, לא תכנן תחילה להרבות בדברים; אולם כשראה את המוני המקומיים ממלאים את הכיכר ואת הרחובות סביבה, החליט להוסיף לנאומו מחווה מעודדת, והכריז בגרמנית Ich bin ein Berliner! (אני ברלינאי!). התוצאה היתה מחשמלת: הקהל לא הפסיק למחוא כפיים, המשפט נכנס להיסטוריה, והברלינאים התאהבו בקנדי לנצח. לאחר הירצחו של הנשיא האמריקני הוצב שלט זיכרון על בית העירייה, ושמה של הכיכר שבה הצטופפו הברלינאים הוסב ל-John F. Kenndey Platz. |וידאו_בטקסט2| מאז 2010 מוצגת באולם פנימי של בית העירייה התערוכה היינו שכנים (Wir Waren Nachbarn), המוקדשת לתושבים היהודיים ברבעים שֶנֶבֶּרג וטֶמפֶּלהוֹף. על שולחנות ארוכים פזורים כ־150 אוגדנים ובהם ביוגרפיות של יהודים שגרו באזור, מאנשי־שם כמו איינשטיין, ליאו בק ואלזה לאסקר־שילר ועד דמויות ידועות פחות. על הקירות מסביב קבועים כרטיסי נייר ועליהם שמות תושבי הרובע היהודיים שנרצחו בידי הנאצים. התערוכה משמשת מרכז לימוד ומחקר לבתי ספר, ולכן רובה בגרמנית בלבד - אבל יש גם מספר הסברים וביוגרפיות עם תרגום לאנגלית. כדי להגיע לאולם התערוכה, עקבו אחר השילוט מהכניסה הראשית.

פְּפָאוּאֶנְאינזֶל (Pfaueninsel) הוא אי טבעי בנהר האפֶל (Havel), שנקנה ב־1793 בידי המלך פרידריך וילהלם השני והוסב לאחוזה מלכותית. בקצה המערבי של האי בנה המלך ארמון תענוגות בדמות טירה הרוסה מימי הביניים (מנהג ארכיטקטוני מקובל בתקופה הרומנטית), והוא שימש אותו ואת פילגשו וילהלמינֶה. בתחילת המאה ה־19 הוסב האי לחווה חקלאית לדוגמה, והאדריכל המלכותי קרל פרידריך שינקֶל תכנן בו מחלבה, חממת דקלים, ביתן לאורחים (שבו שולבה חזית של בית עתיק מדנציג) ואתר זיכרון ללוּאיזֶה מלכת פרוסיה. באותה תקופה גם הוקם באי גן חיות פרטי, ובו מגוון בעלי חיים אקזוטיים; רובם הועברו עם השנים לגן החיות של ברלין, אבל הטווסים נשארו – וכך קיבל האי את שמו. |תמונה_בטקסט730| האי, המשתרע על פני 670 דונם, ומוגדר כיום כשמורת טבע, הוא יעד נהדר לטיול בנופים ירוקים. הטווסים המפורסמים משוטטים חופשי בגנים וליד הארמון, בחלקו המערבי של האי, וניתן לראותם גם בחממת הציפורים (Volière). מוקדי עניין נוספים הם המחלבה, המזכירה כנסייה עתיקה, גן הוורדים המושקע ומזרקה יפהפייה – אבל הכי כיף פשוט ללכת בשבילים המתפתלים, בין העצים וצמחי הביצה, וליהנות מיופיו של הטבע. האי סגור לכלי רכב ונגיש רק באמצעות מעבורת (בתשלום) המפליגה מרציף ביער ואנזֶה. בחנות המזכרות, ליד רציף המעבורת שבאי, מוכרים מפה מפורטת (המפה בגרמנית בלבד, אבל מומלצת כי הציורים מאוד ברורים). אורך המסלול המקיף את האי הוא כארבעה ק”מ, אבל אפשר בהחלט להסתפק בטיול קצר יותר. אין באתר מסעדה או בית קפה, אבל בחודשי הקיץ מוכרים נקניקיות, גלידות ועוד במזנון שליד כר דשא גדול בלב האי (מסומן כ-Liegewiese במפה המחולקת באי). |תמונה_בטקסט732|

המשחקים האולימפיים של 1936 היו עבור הנאצים הזדמנות להפגין בפני העולם את עוצמתה של גרמניה, בספורט ובכלל, והם עשו כל שביכולתם כדי שלא יבוטלו או יועברו (כולל להבטיח שספורטאים שחורי־עור ויהודיים יוכלו להשתתף בתחרויות ללא הגבלה). גולת הכותרת של ההכנות היתה בנייתו של מתחם אולימפי עצום, שבלבו איצטדיון ענקי (Olympia-Stadion). באיצטדיון, המחופה אבן טבעית (בסגנון האופייני לאדריכלות הנאצית), היה מקום ל־110,000 צופים וכן יציע מכובדים, שנועד להיטלר ולפמלייתו. כאן התקיימו בין השאר תחרויות האתלטיקה הקלה, שבמהלכן עשה האצן האמריקני כהה־העור ג’סי אואנס היסטוריה כשזכה בארבע מדליות זהב – סטירה מצלצלת לתורת הגזע. לקראת מונדיאל 2006, שהתקיים בגרמניה, נערך באיצטדיון שיפוץ מקיף, במהלכו נוסף לו גג זכוכית עתידני; כיום יש באיצטדיון 74,000 מקומות ישיבה, והוא משמש למשחקי הבית של קבוצת הכדורגל הבכירה של העיר, הֶרתָה ברלין, וכן להופעות רוק ולכינוסים גדולים. פרט למשחקי הליגה הגרמנית התקיימו כאן עוד כמה אירועי ספורט חשובים, בהם למשל גמר המונדיאל ב־2006, גמר ליגת האלופות ב־2015 ואליפות העולם באתלטיקה, שבמהלכה הוכתר יוּסֵיין בּוֹלט לאיש המהיר ביותר בעולם. בימים בהם לא מתקיימים אירועים ניתן להיכנס לאיצטדיון (בתשלום), להסתובב בו עצמאית, ולראות את כר הדשא, הגג והפסלים הנאציים מסביב; בנוסף מתקיימים סיורים מודרכים לחלקים של האיצטדיון שאינם פתוחים לקהל הרחב (חדרי ההלבשה ואזורים נוספים). מאחורי האיצטדיון משתרע מאיפֶלד (Maifeld), שדה מלבני ששימש לתחרויות הרכיבה באולימפיאדה ולמפגני ראווה המוניים בגרמניה הנאצית. במגדל הפעמונים (Glockenturm), מעברו האחר של השדה, היה תלוי הפעמון האולימפי, ומראשו צפו על המשחקים השוטרים והשדרים שהעבירו את הדרמה בשידור חי. המגדל, שגובהו 77 מ’, נהרס בעקבות שריפה ב־1947, והפעמון המקורי (שנפגע אך שרד) מוצג עד היום ברחבה שמדרום לאיצטדיון. ב־1962 נבנה המגדל מחדש, וכיום ניתן לעלות במעלית לתצפית בראשו, ולבקר בתערוכה העוסקת בהיסטוריה של האתר. את המגדל ואת הפעמון תוכלו לראות גם בלי להיכנס לאיצטדיון עצמו אם תעמדו בכניסה הדרומית, ליד כיכר קוּבֶּרטֶן (Coubertinplatz, על שמו של הברון פייר דה קוברטן, מחדש האוליפיאדות בעידן המודרני). במסגרת מיזמי הבנייה לקראת האולימפיאדה בנו הנאצים גם בריכת שחייה עם יציעים לצפייה (מצפון לאיצטדיון) ואת במת היער (Waldbühne), מתחם ענקי שנועד לתחרויות התעמלות, והיום משמש למופעים תחת כיפת השמיים.