על גדות נהר הזָאאן הגדול והרחב שוכן אחד הכפרים היפים ביותר בהולנד, המכונה גם "כפר טחנות הרוח". זאנסֶה סכָאנס הוא כפר משוחזר ובו בתים קטנים וציוריים צבועים בירוק, תעלות מעוטרות בגשרי עץ יפהפיים, ברבורים, ברווזים ועוד חיות משק ידידותיות. הכפר החל דרכו בתחילת שנות ה=60: זו הייתה תקופה של פיתוח בהולנד, ומבנים עתיקים, שעמדו בדרכה של תנופת הבנייה, נהרסו. אנשים בעלי מודעות היסטורית ניסו להציל את המבנים ולרכז אותם במקום אחד. ברבים מהמבנים דאגו לשחזר גם את השימוש המקורי, ונפתחו בהם בתי עסק שמספקים הדגמות למלאכות שונות בהיסטוריה של האזור. בזכות קרבתו לאמסטרדם, הפך הכפר למוקד תיירות הומה. לפני הכניסה לכפר תוכלו לצפות עליו ועל השדות המקיפים אותו ממגדל תצפית הסמוך לחלקו האחורי של מגרש החניה. לאחר הכניסה מצד שמאל תראו את בית המלאכה לקבקבי העץ, שסימן ההיכר שלו הוא קבקב עץ צהוב גדול שרואים מרחוק. כדאי מאוד להיכנס להתרשמות, ולצפות בתהליך ההכנה של הקבקבים ההולנדים הידועים. אחר כך תוכלו להמשיך אל חוות הגבינות קתרינה (Kaasmakerij Catharina Hoeve), בעיקר אם ויתרתם על ביקור מיוחד באחת מהחוות האחרות, או להתרשם ממוזיאון האפייה השוכן בבית מאפה ישן משנת 1650. ייחודו האמיתי של המקום הוא באוסף טחנות הרוח שניצבות כאן. בעבר היו כ-1,000 טחנות רוח תעשייתיות באזור הזה בלבד, והיום תוכלו לראות מבחר של טחנות, שלכל אחת מהן ייעוד אחר: בטחנה לטחינת תבלינים (Specerijmolen De Huisman) טוחנים תבלינים כגון פלפל וחרדל, וגם מוכרים מהתוצרת המקומית; טחנת המנסרה (Houtzaagmolen Het Jonge Schaap) משתמשת בכוח הרוח לניסור גזעי עצים לקורות, כמו אלה ששימשו בעבר לבניית הספינות ההולנדיות הגדולות; והטחנה המעניינת ביותר, שבה תוכלו לצפות מקרוב במנגנון, היא טחנת דֶה קאט, שנועדה למיצוי צבע ופיגמנטים מאבנים. בכפר פזורים כמה מזנונים ובתי קפה, וליד הכניסה תמצאו מסעדת פנקייקים הולנדיים ובה גם כריכים, מרק וגלידות. הכפר גדוש חנויות מזכרות ומתנות, ויש גם חנות נהדרת למוצרי בוטנים ושוקולד בשם Blik op de Zaan.

בלב שטחי המרעה הירוקים, למרגלות הסוללה שהגנה במשך מאות שנים על ארץ המים מפני הים הדרומי, שוכנת חוות גבינות הצמודה לרפת משוכללת. עם כניסתכם תוכלו לקבל הדגמה והסבר על ייצור הגבינות מהעובדים הידידותיים, הלבושים בתלבושת מסורתית. בהמשך תגיעו לאולם התצוגה, שבו תוכלו לטעום מהתוצרת המקומית. במקום מיוצרות גבינות מחלב פרות, עיזים וכבשים, בטעמים ובמרקמים שונים, ובדרגות התיישנות שונות, אך רובן גבינות קשות מסוג גאודה. כדאי לטעום מהגבינות המיוחדות והמתובלות, למשל, גבינת עיזים מעושנת, גבינה בצבע ירוק זוהר בטעם פסטו, וגבינה מיושנת בתוספת חרדל פטל. אטרקציה נחמדה לילדים היא ביקור ברפת המקומית. הפרות בחווה הזו הן פרות חופש, והן באות בעצמן פעם ביום לחליבה. באולם מעל הרפת מוקרן סרטון קצר בהולנדית (עם כתוביות בכמה שפות, כולל עברית!) המסביר את התהליך, וניתן לצפות בפרות ובחליבה מלמעלה. בקומה מעל יש תצוגה קטנה על החקלאות ותנאי הסביבה באזור, אבל גולת הכותרת היא הרפת עצמה, בקומה התחתונה, שגם היא פתוחה לקהל הרחב. כאן תוכלו לפגוש את הפרות הידידותיות וגם לצפות ברובוט החליבה המדהים, המזהה בעצמו את הפרה שנכנסת לקבל "משהו טעים" ויודע אם הגיע תורה לחליבה או שהיא עוד צריכה להמתין. |הסיפור|הכלב עם הגבינה בפה - אגדה הולנדית על חמדנות היה היה כלב ששוטט בחצרות המשק וחיפש אוכל להשביע את רעבונו. במרפסת החווה עמדה משרתת שקרצפה גוש גבינה גדול, ובדיוק התכוונה להניח אותו ליישון על המדף. "נהדר, איזה גוש גבינה טעים!" חשב הכלב. והוא תפס את הגבינה והתחיל לרוץ לכיוון האחו. בדרך נאלץ לחצות תעלה קטנה שמעליה הונח קרש. המים היו חלקים כמו מראה, וכשהכלב הגיע לאמצע הקרש, הוא הביט למטה למים וראה כלב ופיו חתיכת גבינה. בשל ההשתקפות, גוש הגבינה ש"במים" נראה גדול יותר משלו. "אקפוץ על הכלב הזה ואגנוב לו את הגבינה," חשב. הוא פתח את הפה וקפץ למים, אבל לתדהמתו לא היו במים לא כלב ולא גבינה. בינתיים, גוש הגבינה שלו נסחף בזרם ושקע לקרקעית, והוא לא ראה אותו שוב. הכלב עלה לגדה, התנער והלך הביתה עצוב ובלי שום גבינה.

טירה יפהפייה, שמורה בצורה יוצאת דופן, שמקורה בימי הביניים. הרהיטים והחפצים בטירה השתמרו טוב כל כך, עד שנדמה שבכל רגע יתעוררו תושביה וייכנסו לחדר. הטירה הוקמה ב=1296 בידי הרוזן פלוריס החמישי, שפיתח את האזור, אבל לבסוף נכלא בטירה ואף נרצח בקרבתה. היא נהרסה ושופצה מספר פעמים, ובמאה ה=17 הייתה לביתו של אחד מגדולי אנשי הרוח ההולנדים, פ.כ. הוֹפט - משורר, מחזאי והיסטוריון, שאירח בטירה דמויות חשובות מתנועת ההשכלה ההולנדית. סיפורי חייהם של אישים אלה, האורחים שביקרו בטירה האגדית, והשומרים שהגנו עליה ממחישים את ההיסטוריה ההולנדית ואת המסורת העממית. מחיר הכניסה כולל שני סיורים מודרכים באמצעות מדריך שמע. הראשון הוא "מסלול האבירים" הכללי יותר, שנוגע בכל תולדות הטירה ומוצע במגוון שפות, בהן עברית (התרגום לא מושלם, אבל עושה את העבודה). השני הוא "מסלול מגדלי השמירה", המיועד לילדים ומתמקד בדרכים להגנה על הטירה - החפיר, הביצורים, חרכי הירי ועוד. מסלול זה מוצע רק באנגלית ובהולנדית, אבל אם יש לכם זמן מומלץ מאוד ללכת גם לאורכו (ולתרגם לילדים אם צריך). ניתן גם לרכוש משחק "חפש את המטמון" באנגלית, המיועד לילדים בגילאי 6-11, במחיר 2 אירו למשתתף. לאחר ההליכה בטירה מומלץ מאוד לבקר בגנים, שעוצבו לראשונה במאה ה=17 ושימשו הן למטרות דקורטיביות והן לאספקת ירקות, פירות ועשבי תיבול לשולחנם של בעלי הטירה. הגנים הם מקום נפלא ליהנות ולהירגע, ואפשר גם לסרוק במקום קוד QR ולהוריד מדריך לטלפון החכם שלכם. סביב המבצר משתרע נוף מקסים וניתן לטייל באזור - רק שימו לב לשעת הסגירה, כדי שלא תחמיצו את נעילת השערים. בטירה יש קפטריה קטנה וליד הגנים גם בית קפה נחמד. לעתים מתקיימים כאן פסטיבלים בנושאים היסטוריים וכן תערוכות אמנות. |הסיפור|מי רוצה להפוך לאביר הולנדי אמיתי כמו בימי הביניים? ההכשרה שלכם מתחילה בגיל שבע. זה בדיוק הגיל הנכון להתחיל ללמוד איך נלחמים בחרב, אבל גם דברים שימושיים אחרים כמו נימוסי שולחן, רכיבה על סוס, לקרוא ולכתוב. אם תמלאו את כל חובותיכם בהצלחה, בגיל 14 תקבלו את המגן הראשון שלכם. הוא מסמל שאתם כבר מספיק גדולים להילחם. ב=10 השנים הבאות עליכם להוכיח את עצמכם: האימונים כוללים הרבה אימוני כושר גופני אבל גם יכולות אחרות כמו לנגן ולשיר. פלוריס החמישי, הרוזן שגר כאן, הצליח במשימות והוכתר כאביר בגיל 24. בגיל הזה הוא קיבל חרב משלו, ארכובות לנעליים ושיריון ששקל בערך 25 קילו (כמו ילד בן שמונה). במסיבת החניכה הוא קיבל, פרט לאות האבירות, גם אגרוף לפנים: זה היה הסימן המוסכם לכך שהוא לא צריך להסתנוור מהמעמד החדש ולזכור שיש לו גם חובות. אז קדימה, אפשר להתחיל להתאמן, ואולי בגיל 24 תקבלו... אגרוף לפנים.

העיירה השלווה בעלת המרכז העתיק היפהפה, התפרסמה בזכות הגבינות שנקראות על שמה: אלה הן הגבינות ההולנדיות העגולות, שעטופות בפראפין ובצלופן אדומים. |תמונה_בטקסט5853| לאֶדָם מסורת של מאות שנים במסחר ימי, בחקלאות ובייצור גבינה. במאה ה=17, תור הזהב ההולנדי, התפרסמה העיר כמרכז לבניית ספינות, ובזכות המסחר הפכה לאחת הערים המשגשגות ביותר בהולנד של אותה תקופה. טיול לאורך התעלות וברחובות העתיקים נותן תחושה של מסע בזמן: גגות הבתים, הכיכרות, הגשרים והבניינים העתיקים - כל אלה השתמרו במרכז העיר באופן יוצא דופן. בחודשי הקיץ מתקיים בעיר פעם בשבוע, בימי רביעי, שוק גבינות מסורתי. באֶדָם יש גם בית קברות יהודי ואנדרטה לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה. |הסיפור|האגדה על בת הים מאֶדָם סיפור ידוע ממספר מקורות מהמאה ה=15 מספר על הסערה הגדולה שהתרחשה באזור בשנת 1403. הסכרים שהגנו על האזור מפני הים הדרומי נהרסו, והאדמה נשטפה במים רבים. בבוקר, לאחר שתוקנו הסכרים, התגלתה באחת מהשלוליות הגדולות שנשארו בת ים, מכוסה באצות ירוקות ובלכלוך רב. כמה נערות הצליחו ללכוד אותה, הכניסו אותה למיכל מים, ניקו אותה, לימדו אותה לאכול "אוכל של בני אדם" ולדבר ב"שפת בני האדם". הם גם לימדו אותה לטוות צמר. על פי המקורות, בת הים נשארה עד סוף חייה בין אנשים, הלכה לכנסייה כמו נוצרייה טובה ואף נקברה בה. לפי האגדה היה לה עד סוף חייה זנב של דג - מעניין איך הצליחה לנעול את קבקבי העץ על הזנב הזה…

הכפר ווֹלֶנדָם הוא, כפי הנראה, כפר הדייגים המפורסם ביותר בהולנד. זהו כפר בעל היסטוריה עשירה ותרבות ייחודית השוכן לגדת ימת אייסל. ווֹלֶנדָם היה כפר קתולי באזור פרוטסטנטי, ושמר לאורך ההיסטוריה על בדלנות ועצמאות. עד לפני זמן לא רב נהגו רבים מתושבי הכפר להתאסף באזור הנמל בסופי השבוע, כשהם לבושים בלבוש המסורתי האופייני לכפר הזה בלבד. ספינות וסירות דיג היו מגיעות למרינה עמוסות שלל, בשעה שמעל הים צווחו להקת שחפים והמסחר בדגים התנהל ביד רמה. בתי הקפה היו מלאים בהולנדים מחייכים, שלגמו את הבירה שלהם והאזינו למוזיקה עממית שניגנו להקות מקומיות מהכפר, שהתפרסמו בכל הולנד. עד היום שומרים בני הכפר על נאמנות ורבים מהם, כולל אלה שכבר אינם מתגוררים כאן, מקפידים לערוך קניות ולבלות רק כאן, ומשתדלים לשכור רק בעלי מקצוע מקומיים במקרה הצורך. וולנדם מוכר וידוע גם ביופי, בסדר ובניקיון שבו. לפי הנוהג ברבים מהכפרים ההולנדיים, גם כאן הבתים מצוידים בחלונות גדולים, רחבים ומצוחצחים, שדרכם ניתן להתבונן בפנים הבית, שגם הוא כמובן מצוחצח, מסודר ונקי. על אדן החלון מניחים התושבים חפצי נוי או עציצים בסדר מופתי כמו בתצוגה, וכל צד הוא תמונת מראה מדויקת לצד השני. מקצה מגרש החניה רדו במדרגות, שבסופן מתגלה במלוא הדרה ימת אייסל, שההולנדים מכנים הים הדרומי. פנו ימינה ולכו לאורך החוף, עד שתגיעו לנמל המשופע בחנויות ובבתי קפה. חנויות המזכרות שסביב הנמל הן מהזולות ביותר בהולנד; באחדות מהן תוכלו להצטלם בלבוש מסורתי - פעילות חביבה על משפחות. כדאי גם לרדת מהרחוב הראשי לכיוון המבוך של סמטאות הכפר ולהתרשם מהבתים הציוריים. אם החלטתם לטייל לאורך הנמל, תוכלו לעצור להצצה ואולי גם לארוחה קלה במלון ספָּנדֶר, שבעבר הזמין אמנים להתארח בו תמורת תמונות פרי מכחולם, וכיום מציג את יצירות האמנות הללו בלובי ובמסעדה. אם אתם אוהבים אוכל רחוב, כדאי להיכנס לחנות Hollandse Markt Volendam ולנסות את ה|הנטה|פּוֹפֵרטיֵס (poffertjes)|סנטה|, פנקייקים קטנים עם חמאה ואבקת סוכר. חובבי הדגים ישמחו לגלות לאורך הנמל דוכנים קטנים, שמוכרים בהם דג מטוגן הנקרא קיבלינג, וכן הרינג וצלופחים מעושנים. קחו בחשבון שאזור הנמל הוא יעד פופולרי, ובימי שמש בעונה עלול להיות צפוף. בחנות קטנה ברחוב הנמל, שגם בה תוכלו להצטלם בבגדים מסורתיים, נפתחה לאחרונה אטרקציה מיוחדת במינה ומומלצת – חווית וולנדם, חוויה של מציאות וירטואלית המדמה את השיטפון הגדול בשנת 1916. מהרציף שבאותו רחוב יוצאות הסירות של Marken Express אל האי מארקֶן. בכפר יש גם מוזיאון מקומי, אבל הוא פחות מלהיב.

מוֹנִיקֶנדָם הוא עיר דייגים קטנטנה הולנדית טיפוסית, שקטה ונקייה ולה מרכז עתיק יפהפה. פירוש שמו של המקום הוא "הסכר של הנזירים", משום שלפי האמונה הוקם על ידי נזירים שהתיישבו במאה ה=13 לאורך חופי הים הדרומי. פסלים של נזיר ודייג, שני הסמלים של העיר, מעטרים את אזור הנמל. מוניקנדם אמנם קטנה, אך כיוון ששמרה על זכויותיה כעיר מהמאה ה=14, מדובר באופן רשמי בעיר הכי קטנה בהולנד - היא מונה 35 איש בלבד. בכניסה תראו כנסייה בעלת מגדל מרשים, הצופה על כל האזור: היא נבנתה במאה ה=15 וכמו רבות מהכנסיות בהולנד, קרויה "כנסיית ניקולאס הקדוש", על שם הקדוש שנחשב לפטרון של המלחים. אפשר לחנות במגרש הגדול מול הכנסייה ולהמשיך ברגל למרכז העתיק של העיר. רבים מהבתים שכאן השתמרו או שוחזרו מהמאות ה=17 וה=18, ובכל יום שבת מתקיים כאן שוק נחמד. תוכלו לראות את מגדל הפעמונים (קריון) העתיק ביותר בהולנד, ואם הגעתם לכאן בשעות הפעילות של השוק, גם להאזין לנגינתו של מומחה הפעמונים של העיר. במוניקנדם היו חיים יהודיים לפני המלחמה - יש במקום בית קברות יהודי, בית כנסת שהיום פועל בו בית קפה, ותבליט לזכר יהודי העיר וסיפור הצלתם המופלא של חמישה יהודים שהתחבאו בזמן המלחמה ברווח צר שבין הקומה הראשונה לגג של בית. |הסיפור|מגדל פעמונים, לו היה לי.. קריון (carillion), או מגדל פעמונים הוא כלי נגינה המצוי כמעט אך ורק בארצות השפלה, הולנד ובלגיה. הוא גם כלי הנגינה הכבד בעולם, ויכול להגיע למשקל של 100 טון - בערך כמו 20 פילים גדולים. הקריון מורכב מפעמוני ארד כבדים , לרוב 23 או יותר, ומנגנים בו באמצעות מקלדת המחוברת למערכת של מוטות ודוושות. לפני שנים רבות היו משתמשים בפעמוני הכנסיות כדי להודיע לתושבי הכפר או העיר על אירועים שונים, כמו שריפות או מלחמות. לכל אירוע היה צליל שונה. אם העיר הותקפה, למשל, היו מצלצלים בפעמונים לפי הסדר מהנמוך לגבוה. מאוחר יותר התחילו להשתמש בפעמונים כאמצעי ליצירת מוזיקה, והיו מומחים שאפילו הצליחו לצקת פעמון כך שינגן תו מסוים. כיום יש רק מספר קטן של מומחים שיכולים לנגן על הקריון. אם תרצו גם אתם להיות אחד מהם כשתגדלו, בקשו מההורים לקנות לכם מגדל פעמונים - אולי הם יסכימו.

מוזיאון הים הדרומי מוקדש לתיאור התרבות וההיסטוריה של הים הדרומי והאזור שסביבו, לפני שאלה נעלמו או השתנו בעקבות בניית הסכר הגדול. המוזיאון שימש לצילום סרטים הולנדיים רבים ותוכניות טלוויזיה. המוזיאון מחולק לשני חלקים: פנימי וחיצוני. החלק החיצוני הוא למעשה כפר משוחזר, שייקח אתכם למסע בזמן מאתיים שנה לאחור. הילדים ישמחו לשוטט בין המבנים ולגלות איך התנהלו החיים בכפר דייגים טיפוסי לחוף הים הדרומי. הם יוכלו ללמוד איך כיבסו את הכביסה בעזרת קיטור, איך הכינו חבלים לרשתות, כיצד התנהלו השיעורים בבית הספר המקומי ועוד. ברחבי ה"כפר" תפגשו עובדי מוזיאון בתלבושות מסורתיות שמדגימים את אורח החיים המסורתי ומלאכות מסורתיות שונות: דייגים שמתקנים רשתות או מעשנים את דגי ההרינג שתפסו בשעות הבוקר המוקדמות בין בתי העיירה, או תיקון מפרשים. באחד הבתים המשוחזרים תוכלו לחזות במשפחת קורנליינסלייפר מסבה לשולחן השבת בביתם. המיצג מבוסס על משפחה אמיתית שהיתה חלק מהקהילה היהודית הקטנה שחיה בכפר בתחילת המאה ה-20. חלק מהמיצגים במוזיאון הם אינטראקטיביים, ויש אזור נהדר לילדים עם משחקים הולנדיים מסורתיים ותלבושות מסורתיות שאפשר למדוד ולהצטלם. בחלק המקורה תוכלו לראות דגמים של ספינות מסורתיות, אוסף של תלבושות עממיות מהכפרים השונים באזור וכלי בית למיניהם. באתר יש מסעדה נוחה ובה מבחר גדול של מנות, וניתן אף להזמין סל לפיקניק עשיר שאפשר לערוך על המדשאות הרבות. ממגרש החניה יוצאת סירה שמעבירה את המבקרים לשטח המוזיאון. אפשר גם להיכנס ברגל דרך הכפר אנקהויזן. למוזיאון הים הדרומי |הלינק: https://www.haolam.co.il/1228|מפה מצוינת|סלינק| העוזרת מאוד להתמצא באתר.

אָלקמָר היא עיר קטנה בצפון הולנד ובה בתים צבעוניים, מרכז עתיק יפהפה ואתרים היסטוריים רבים, אך על כל אלה מאפיל שוק הגבינות שהעניק לעיר את הכינוי "עיר הגבינה ההולנדית". מכירת גלגלי הגבינה הקשה בשוק המקומי היא מסורת המתקיימת בצפון הולנד מאז המאה ה=15, ואם תבקרו בשוק ביום שישי תזכו לראות שחזור מדויק של האופן שבו אבותיהם של תושבי העיר סחרו בגבינה. ההכנות לשוק ולאירוע המכירה הגדול מתחילות כבר מוקדם בבוקר: משאיות פורקות את אלפי גלגלי הגבינה שיימכרו במהלך היום, וסירות עץ עמוסות בכיכרות גבינה שטות בתעלות מהמחלבות הכפריות שלאורך נהר הזאן ללב העיר. העובדים לבושים בבגדים לבנים, ועל ראשו של כל אחד כובע בצבע צהוב, אדום או ירוק מעוטר בסרט, לסימון המחלבה שממנה מגיע הגבן או דרגתו. בשעה 10 בדיוק מצלצלים בפעמון ויום המסחר מתחיל באופן רשמי. הגבינות מועמסות על גבי מעין מיטות עץ גדולות התלויות על כתפיהם (האיתנות) של המוכרים ומועברות לאזור המכירה. המשא ומתן בין המוכר לקונה מתנהל בקפדנות: הקונה טופח על הגבינה ומאזין לה, באחת הגבינות נקדח חור והמוכר מוציא חלק קטן כחלק מבדיקת האיכות, הכוללת את מראה הגבינה, ריחה וכמובן טעמה. המכירה מתנהלת על פי הממצאים בעזרת לחיצות ידיים מיוחדות, עד שהקונה והמוכר מסכמים על מחיר. אחר כך הגבינה מובלת אל בית השקילה, שם פקיד העירייה מבצע את השקילה בעצמו: זאת בעצם "תעודת ביטוח" (אחריות) לקונה ולמוכר לכך שהגבינה נשקלה כראוי ולא נעשה ניסיון של צד זה או אחר לרמאות. את כל התהליך הזה מלווה תזמורת מקומית של כלי נשיפה, ונשים בנות המקום, בלבוש הולנדי מסורתי, מסתובבות עם כפכפי העץ המפורסמים בין עגלות העץ ומציעות את מרכולתן. יום המסחר מסתיים בשעה 12:30. בשל הפופולריות הרבה של שוק הגבינות, בעיקר בחודשי האביב ותחילת הקיץ, מומלץ להגיע לפחות שעה מראש כדי לתפוס מקום מלפנים.